המסע בחזרה לעצמי – ולמה אני כאן בשבילכם
נולדתי ילדה רגישה.
כזו שמרגישה הכל, לפעמים יותר מדי.
גדלתי בבית עם שני אחים גדולים, וכשהייתי בוכה – לא תמיד ידעו איך להכיל את זה.
“אל תבכי, לא קרה כלום, זה יעבור” – זו הייתה התגובה הרגילה שחזרה על עצמה.
לאט לאט למדתי לבלוע את הדמעות, ללבוש שריון,
להיות זו שנראית חזקה, הכל יודעת, הכל יכולה.
אף פעם לא בוכה.
עם השנים הפסקתי להרגיש באמת.
לא שיתפתי, לא ביקשתי עזרה, למדתי להסתדר לבד – בהכול.
הפכתי לנערה נחושה, כזו שיודעת מה היא רוצה ומשיגה את זה בכוחות עצמה.
הייתי “חזקה”, “מתפקדת”, “עצמאית”.
אבל לא ידעתי שבפנים – משהו הלך והתרחק.
מגיל צעיר חלמתי להיות אדריכלית.
הייתי מסתובבת בירושלים, רואה מבנים ישנים ונטושים, ומדמיינת את הפוטנציאל שלהם –
איך עם קצת תשומת לב, הקשבה ואהבה, הם יכולים לקום לתחייה.
הייתה לי תוכנית ברורה ל־20 שנה קדימה:
בצלאל, משרד נחשק, תואר שני בארצות הברית.
גם כשהחיים ניסו לתת לי סימנים – לא עצרתי.
ביום מבחני הכניסה לבצלאל,
עברתי תאונת דרכים קשה,
נפגעתי מהצד, הרכב שלי התהפך פעמיים ונשארתי הפוכה, תלויה מהחגורה.
אבל אני הייתי כל כך מנותקת, שכל מה שעניין אותי היה להגיע למבחנים, לא עניין אותי מה אמרו הרופאים.
יום אחרי התייצבתי למבחנים, כי אני לא אתן לזה לעצור אותי,
התקבלתי למרות הקשיים.

ואז, באמצע הלימודים, מצאתי את עצמי לא מצליחה לצאת מהמיטה, בדיכאון.
גם אותו צלחתי, וחזרתי למסלול, סיימתי את התואר,
בכל זאת – המשכתי, נגד הסיכויים
לא ויתרתי.
השריון החזיק.
רק בדיעבד הבנתי:
כל אחד מהאירועים האלה התחילו ליצור בשריון העבה שלי, סדקים קטנים.
בלי ששמתי לב, הרגשות התחילו לפרוץ.
מצאתי את עצמי בוכה מול מרצים.
כבר לא הצלחתי לחיות מנותקת כמו שהתרגלתי.
אחרי שסיימתי את הלימודים, התחלתי לעבוד במשרד אדריכלים נחשב.
עברתי לתל אביב.
משרד פינתי עם חלון לנוף של איילון.
דירה יפה, חברות מסביב, רווקה בעיר הגדולה.
זו הייתה תקופה שהרגשתי בה טוב עם עצמי – חיה את החלום.
ואז, שלושה חודשים אחרי, בערב רגיל לגמרי, בבר תל אביבי טיפוסי –
עברתי פגיעה מינית באמצעות סם אונס.
עם כל מה שכבר עברתי בחיים, זה היה השבר הגדול ביותר.
אבל גם רגע של הבנה עמוקה.
הבנתי שיש כאן בעיה מהותית – אישית וחברתית.
והבנתי גם משהו נוסף:
כל המסלול שחשבתי שאני רוצה, הוא בכלל לא מדוייק לי,
שיש משהו אחר שבאתי לעשות כאן.
ידעתי שבתוכי שגם אם מחר ייבנה גורד שחקים עם השם שלי באורות ניאון –
זה כבר לא ירגש אותי.
הבנתי שאני לא במקום הנכון.
לא ידעתי עדיין מה כן.
אבל בפעם הראשונה הסכמתי לעצור הכל, באמת.
ולהסכים לפגוש את עצמי, ולשאול את השאלות הקשות.
יצאתי למסע חקירה,
קראתי לו “המסע בחזרה לעצמי” –
למי שאני באמת, לכל החלקים שבי,
ולעוצמה הפנימית שלי.
במסע הזה שאלתי את עצמי גם שתי שאלות עמוקות:
למה אנשים פוגעים?
ולמה פגיעות מיניות הן כל כך קשות?
השאלה הראשונה לקחה אותי אל עולם הטיפול.
השנייה – אל השיטה שפיתחתי בהמשך: מודל התעופה.
בדרך הבנתי דברים כואבים וחשובים:
את המחירים הכבדים של הדחקה רגשית וניתוק מהגוף.
איך אפשר לחיות חיים שלמים בלי לדעת בכלל מה באמת מנהל אותך.
כמה בדידות יש בניסיון לעשות הכול לבד, בלי להישען, בלי לסמוך.
ואיך ניתוק רגשי עמוק מוביל לדיכאון, לתקיעות, ולתחושת חוסר שייכות –
גם כשמבחוץ הכול נראה “מצליח”.
איך אפשר להגיע רחוק בקריירה,
ובכל זאת להרגיש שקופה, מנותקת, לבד.
כדי להחלים הייתי צריכה ללמוד דברים שלא ידעתי:
לבקש עזרה.
לשחרר שליטה.
להקשיב באמת , לרגשות, למחשבות, לגוף שלי, לכל החלקים.
ולתת מקום לכל מה שהודחק שנים.
לאט לאט גיליתי מחדש את עצמי.
את היכולת להרגיש.
לשמוח.
לבכות.
לאהוב.
ובעיקר הבנתי משהו גדול:
המיניות שלנו היא לא רק יחסי מין.
היא אנרגיית החיים עצמה.
היא המנוע שמחבר אותנו לאותנטיות, לקרבה, לפעולה.
וכשאנחנו מנותקים ממנה – אנחנו נכבים, לאט לאט.
היום אני מלווה אנשים וזוגות במסע הזה.
מסע חזרה לעצמם.
לגוף.
ללב.
לא כדי למחוק את מה שעברו –
אלא כדי להפוך אותו לקרקע ולמנוע שממנו אפשר לצמוח.
אני מלווה אנשים וזוגות לחיים מלאי חיבור עצמי, תשוקה וחופש פנימי.
העבודה שלי משלבת בין כל הרבדים: פיזי, רגשי, מנטלי, אנרגטי ורוחני.
אני עובדת עם פסיכותרפיה גופנית, אימון רגשי ומנטלי, עבודת גוף־נפש, תטא הילינג, והתמקדות – כלי עמוק שמאפשר לתת־המודע לפגוש חלקים רגשיים מעכבים.
את כל הכלים האלה לא למדתי רק מספרים,
אספתי אותם דרך הגוף שלי, דרך הפגיעות שלי, בדרך הארוכה שעברתי.
עם השנים דייקתי תהליכי ריפוי מסודרים, שמתחילים תמיד באבחון:
להבין מה נפגע.
מה נסגר.
מה מבקש ריפוי עכשיו.
אני מתמחה בליווי אנשים שניסו כבר הכול –
ושום דבר לא באמת עבד להם.
כשהדבר שהכי חשוב לי הוא
ליצור מרחב בטוח, אמפתי ופרקטי,
שבו אפשר סוף סוף לנשום.
התהליכים איתי מתאימים ל:
זוגות שמתקשים בתקשורת רגשית ומינית.
אנשים אחרי משבר או טראומה שמחפשים ביטחון וחיבור עצמי.
ויחידים עם בעיות תפקוד מיני שמוכנים לפגוש את השורש הבעיה ומחפשים פתרון אמיתי.
אני מאמינה שמיניות בריאה היא לא מותרות.
היא זכות בסיסית.
היא אנרגיית החיים שלנו.
ולכל אחד ואחת –
מגיע לחזור לעצמם.
ולחזור לעוף.